בלוג

איך ולמה הליכון שולחני? – הסיפור המלא

אם אתם משתייכים לקבוצת האנשים המקיצים מדי יום עם הנץ החמה, ויוצאים לריצת בוקר או להליכה נמרצת – אשריכם. אם לוח הזמנים שלכם כולל שלושה או ארבעה אימונים אירוביים בשבוע – זכיתם. אם פעילות גופנית היא חלק בלתי נפרד משגרת יומכם – אתם יכולים לדלג על קריאת הפוסט הזה.

אני משתייך לקבוצה אחרת, גדולה יותר, של אנשים שניתן לכנותם בעדינות "תרצנים", אולי אפילו "דחיינים כרוניים". בקבוצת התרצנים נכללים אנשים שעברו את גיל 20 ומנהלים חיים שגרתיים שבמרכזם עיסוק קבוע – הם מגדלים ילדים, מנהלים את משק הבית או דואגים לפרנסת המשפחה. כל פרט בקבוצה הזו יודע היטב כי פעילות גופנית הכרחית לבריאות הגוף והנפש. ברורות לו מעלותיה של תנועה נמרצת והוא עוקב בהשתאות מהולה בקנאה אחר הטור־דה־פרנס או משחק הכדורגל השכונתי. עם זאת, הוא מתקשה לכלול בסדר היום שלו פעילות גופנית.

ממרום שנותיי אני נזכר במספר בקרים שבהם קמתי מלא עזוז, החלטה אמיצה בלבבי, ושיר עשייה קרדיו־וסקולרית בגרוני: "מהיום אני שוחה/ רץ/ משחק טניס/ רוקד /סוחב גזעי עצים באופן קבוע!" היו פעמים שבהן נלוותה להחלטה גם תרשומת מתאימה ביומן. על פי רוב נשאה הבלחת הבריאות הנחושה הזו פירות למשך שבועות בודדים. חודשים? אולי. שנה? זה טרם קרה.

חזרתי ומצאתי את עצמי בתסכול מתמשך. אני יודע שהפעילות חשובה אך אינני עוסק בה. מובן שתמיד יש הסברים למכביר – עבודה, ילדים, נסיעות, עייפות, קריאה, אי אפשר להתאמן כשרעבים וגם לא מיד אחרי האוכל. ובכלל, טניס היא פעילות א־סימטרית. אך גם בכוחן של חומות התירוצים הגבוהות ביותר אין כדי להסתיר את נוכחות צמיגי המותניים, את הקושי הקל־אך־מטריד לקשור את שרוכי הנעליים ואת העובדה שכאשר אני עולה במדרגות או נדרש לריצה קצרה אני כמעט מתעלף. בעיה.

יהיו שיאמרו: הכול עניין של החלטה. ירצו – יתאמנו, לא ירצו – לא יתאמנו. הכול נכון. עם זאת, חברי קבוצת התרצנים שלי – שגודלה, כאמור, אינו מבוטל – יעידו שהרצון קיים. יכולת ההתמדה היא שחסרה. אורח החיים של רבים מקשה על התמדה בפעילות גופנית היומיומית לאורך זמן.

יש פתרון!

לאחרונה נתקלתי במאמר שסימן דרך לפתרון, לפחות בשבילי. כותב המאמר הוא ד"ר ג'יימס לוין, אנדוקרינולוג ממרפאת מאיו ברוצ'סטר, מינסוטה. ד"ר לוין השתתף בפרויקט שתכליתו לנתח את בעיית השמנת היתר בארה"ב ולהציע דרכים לפתרונה. אחד הפתרונות שהציע הצוות של לוין היה הליכון שולחני.

הליכון חשמלי (מסלול ריצה) – מכירים?, שולחן עבודה – מכירים? חברו אותם זה לזה ותקבלו את ההליכון השולחני. כן, כן, הליכון חשמלי שבראשו שולחן עבודה מלא: מקלדת, מסך מחשב, טלפון.

אבל אני הרי ביקרתי בחדר כושר, חשבתי לעצמי, וניסיתי לקרוא ספר בשעת האימון. זה פשוט לא עובד! ובכן, זה עובד אם עושים את זה לאט.

לדברי ד"ר לוין, חלק ניכר מהנזקים הבריאותיים שלנו נובע מישיבה ממושכת מול שולחן ומחשב. אם נמיר את הישיבה בהליכה אטית, גורס לוין, נפתור חלק גדול מהבעיה. מהירות ההליכה הממוצעת של אדם בוגר, הוא מסביר, היא קילומטר וחצי לשעה. זה קצב שבו הגוף מרגיש נוח ולכן ניתן להתמיד בו לאורך זמן. ובכן, מתברר שבמהירות הליכה אטית שכזו, ניתן לבצע כל פעילות משרדית ללא קושי. החליפו את שעות הישיבה שלכם בשעות הליכה ו-voilà!

זה הזמן להודות שלמרות ההתלהבות הראשונית מן הרעיון, עדיין פקפקתי ביכולתי ליישם אותו. לצורך התנסות בלתי מחייבת רכשתי הליכון חשמלי משומש במאתיים שקלים. הנמכתי את לוח הבקרה, והרכבתי במקומו לוח עץ אופקי. על הלוח הצבתי את מסך המחשב שלי ואת המקלדת. הפעלתי את המחשב. כיוונתי את ההליכון למהירות של קילומטר וחצי לשעה. למרות כל מה שקראתי וחזיתי בו באינטרנט, קלות העבודה והנוחות הפתיעו אותי. זה פשוט עובד!

כשאתה נתקל ברעיון מבריק אתה חובט במצחך ותמה: איך לא חשבו על זה קודם? כך היה גם כאן.

לאחר כמה ימים של התנסות חיובית, שדרגתי את העמדה ובניתי שולחן שניצב מעל ההליכון. גיליתי שלוח עץ שמחובר להליכון מושפע מתנודותיו ולכן עדיף לנתק את הקשר בין השניים. עתה השולחן גבה הרגליים ניצב על הרצפה וההליכון מונח תחתיו.

מאז ההתנסות הראשונית הזו עברו כמה חודשים וכבר גמאתי קילומטרים רבים של עבודה משרדית. ביטלתי לחלוטין את עמדת העבודה הקודמת שלי, ועתה, בכל פעם שאני ניגש למחשב, אפילו לבדיקה קצרצרה של איש קשר באאוטלוק, אני מפעיל את ההליכון ועושה זאת תוך כדי תנועה. אני בהחלט מרגיש פעלתן יותר. אינני נשקל, אך לתחושתי ולתחושתה של בת זוגי כבר השלתי כמה קילוגרמים. אבא שלי וחבר נוסף ראו כי טוב והתקינו עמדת עבודה דומה בביתם.

אפשר להמשיך ולדון בהיבטים נוספים של הפרקטיקה הזו – מה באשר ליציאה לטבע? האם זהו תחליף לפעילות אירובית? אולם ברשותכם אסיים את הכתיבה כאן. כואבות לי הרגליים.